האחים הקטנים

Share

אישה השתמשה במצלמת הסלולרי שלה כדי לצלם גבר
שהטריד אותה מינית ברחוב, והעלתה את התמונות לפייסבוק1; קרוב משפחה שלי מתעניין באפשרות לקנות דאש-קאם2, מצלמה ללוח השעונים של המכונית, כזו המצלמת מה שהנהג רואה מלפנים. יש גם דגמים לחלון האחורי. זה יכול לעזור לחנות ברוורס, וגם להעיד במשפט אם מישהו מתנגש בך מאחור וטוען שאתה אשם כי נסעת אחורה (הייתי, אישית, עד למקרה כזה).

הקשר בין שני הדברים הוא שמדובר על תיעוד דברים המתרחשים במרחב הציבורי. כל אדם עם מצלמה יכול לצלם כל מה שהוא רואה, ולפרסם. אם זה מורה שצוחקים עליו בשיעור3 או ניידת משטרה בחניית נכה, או חיילי צהל בפעילות מבצעית, הכל זמין לתיעוד ופרסום מיידי.

ההבנה כמה זה ישפיע עלינו עוד לא חדרה לשיח הציבורי, אבל כבר עכשיו בלוגרים מקליטים שיחות עם נציגי ספקי שירות (שכבר מזמן מקליטים אותנו, "לצרכי בקרת שירות") כדי לתעד יחס ולפעמים אף מה שנראה לכאורה כנסיונות לעבור על החוק. לא רחוק היום שכל שוטר, כל פקיד ממשלתי, כל מוסכניק, יידע שהוא מוקלט ומצולם ושהתנהגותו מתועדת, והתיעוד אינו בהכרח לטובתו.

וזה נשמע כמו גן-עדן ללוחמים בעריצות מצד בעלי הכוח, אבל זה לא ייעצר שם.

כי עוד מעט לכולם תהיה מצלמה, כל הזמן. אם כבר עכשיו נערים מצלמים מורים ומעלים ליוטיוב, וכבר היו נערים שצילמו את עצמם עם חברותיהם במצבים אינטימיים כדי להפיץ את התמונות לחבריהם4, מחר ילדים יצלמו את הוריהם ("ההורים שלי מתעללים בי! מכריחים אותי להכין שיעורים!") וגברים ונשים את הדייט הראשון – ואולי גם את השני והשלישי – הוא כדי ש"לא יאשימו אותי בדייט-רייפ"5 והיא, כדי שאם הוא ינסה לאנוס, היא תוכל להוכיח.

ולא, לא תהיה אפשרות לתפוס את המצלמה/סלולרי ולמחוק, כי כבר עכשיו יש אפליקציות המעלות וידאו ואודיו לרשת בזמן אמיתי, וגם חטיפת המצלמה ונסיון המחיקה יתועדו, לדראון עולם.

סכסוכים משפחתיים, אלימות במשפחה, הורים אלימים/מזניחים/לא-מתפקדים – הכל מתועד, הכל זמין. לא רק על ידי הילדים, כמובן – כבר שנים שמשתמשים באמצעי ריגול למיניהם כדי לעקוב אחרי התנהגות המטפלים בקשישים והבייביסיטר, ובלשים פרטיים המצלמים גברים ונשים בוגדים זה באמת לא חדש – אבל אם עדיין היום זה נעשה רק על ידי בודדים, בנסיבות מיוחדות ולצרכים ספציפיים, מחר האמצעים יהיו זמינים לכולם, השימוש יהיה נפוץ כמו האמצעים והסיבה לפרסום תהיה "למה לא?"

בהרבה עסקים – מפעלים, חנויות, בתי חולים ועוד – כבר פועלות מצלמות אבטחה – אבל מחר כל עובד יקליט כל שיחה עם הבוס. סטודנטים יקליטו שיחות עם המרצים, תלמידי תיכון יקליטו שיחות עם המחנכת, היועצת, אחד עם השני. שיהיה תיעוד.

אורוול תיאר מדינה שכוחה לשלוט באזרחיה נובע מיכולתה לצפות בהם, כל הזמן; הביטוי "האח הגדול" מתייחס למנהיג של אותה מדינה, שעינו פקוחה "להגן" על "אחיו הקטנים". הוא לא יכול היה לצפות עולם בו כולם – כ-ו-ל-ם – יהיו "אחים קטנים". ודאי שלא היה יכול לחזות את יוטיוב.

פרטיות?
כדאי להנות ממנה, כל עוד אפשר.
וכדאי להתחיל לחשוב איך ייראה העולם בלעדיה.

This content is published under the Attribution-Noncommercial-Share Alike 3.0 Unported license - כל התוכן באתר (אלא אם מצוין בפירוש אחרת) מפורסם לפי כללי קריאייטיב קומונס׃ מותר לפרסם מחדש תוך ציון המקור, אסור לשנות ואסור למכור ללא אישור מפורש מן המחבר.

  1. http://net.nana10.co.il/Article/?ArticleID=861598 []
  2. רק דוגמא, לא המלצה׃ http://www.videodashcam.com/ []
  3. http://www.youtube.com/watch?nomobile=1&v=NVAOZ8Ozzbg []
  4. http://www.nrg.co.il/online/10 /ART/842/686.html []
  5. http://m.ynet.co.il/Article.aspx?id=3334036 , ו"לא התכוונתי שזה יגיע לאינטרנט" []
Share

שיבושים עקב מעבר לשרת חדש

Share

עמכם הסליחה על ההפרעה. מהירה לשגרה. מקווה למעבר חלק ולחזרה הקרובים. ייתכנו שיבושים באתר בימים לרגל מעבר לשרת חדש, "ידיים טובות" עובר דירה

This content is published under the Attribution-Noncommercial-Share Alike 3.0 Unported license - כל התוכן באתר (אלא אם מצוין בפירוש אחרת) מפורסם לפי כללי קריאייטיב קומונס׃ מותר לפרסם מחדש תוך ציון המקור, אסור לשנות ואסור למכור ללא אישור מפורש מן המחבר.

Share

צריך לעבור דירה. איפה לאכסן את האתר?

Share

מבקש המלצות על שרת לאכסון אתר WURDPRESS, לא DREAMHOST (אני שם עכשיו, מחפש משהו יותר טוב).

הפרמטרים העיקריים: אמינות ומחיר.
תודה!

This content is published under the Attribution-Noncommercial-Share Alike 3.0 Unported license - כל התוכן באתר (אלא אם מצוין בפירוש אחרת) מפורסם לפי כללי קריאייטיב קומונס׃ מותר לפרסם מחדש תוך ציון המקור, אסור לשנות ואסור למכור ללא אישור מפורש מן המחבר.

Share

שופטים, הַראו לנו צדק

Share

שופטים נגד ביקורת.
ואחרי דברים כאלה הם מתפלאים שטוענים שהם מנותקים מהעם ורוצים לקבוע חוקים לעצמם…
שופטים הם משרתי הציבור. כשהם מושכים הליכים, מעכבים פסקי דין (שתי התלונות הנפוצות ביותר), הם גורמים עינוי-דין למתדיינים. האם יתכן שיהיו חסינים מביקורת ציבורית?
אם לא שופכים על זה אור, זה נשאר בחושך… וטיפול בתלונות הציבור לא אמור להיעשות בחושך. כמו שכל שופט יודע, הצדק צריך לא רק להיעשות.

http://www.haaretz.co.il/news/law/1.1620847

This content is published under the Attribution-Noncommercial-Share Alike 3.0 Unported license - כל התוכן באתר (אלא אם מצוין בפירוש אחרת) מפורסם לפי כללי קריאייטיב קומונס׃ מותר לפרסם מחדש תוך ציון המקור, אסור לשנות ואסור למכור ללא אישור מפורש מן המחבר.

Share

ויקיפדיה תוחשך ל-24 שעות במחאה על יוזמת SOPA

Share

זה (כמעט) אף פעם לא חכם להתערב בפוליטיקה הפנימית של מדינה זרה, אבל אם יש לכם חברים או משפחה בארה"ב, בקשו מהם לבדוק מה זה SOPA ולפעול לפי הבנתם. זה ישפיע גם עלינו.

http://www.haaretz.co.il/captain/net/1.1619181

This content is published under the Attribution-Noncommercial-Share Alike 3.0 Unported license - כל התוכן באתר (אלא אם מצוין בפירוש אחרת) מפורסם לפי כללי קריאייטיב קומונס׃ מותר לפרסם מחדש תוך ציון המקור, אסור לשנות ואסור למכור ללא אישור מפורש מן המחבר.

Share

האם מותר לילד להתגונן בבית הספר?

Share

הכוונה, כמובן, להתגוננות פיזית׃ האם מותר לילד "להחזיר"?

לפי "המערכת", לא. ברוב בתי הספר, אם שני תלמידים רבו שניהם ייענשו, לא משנה מי "התחיל".  לבית הספר אין אפשרות לבדוק, בזמן אמיתי, מי נתן את המכה הראשונה והאם קדמה לה הצקה אמיתית המהווה סוג של הצדקה. לבית הספר גם אין אפשרות ריאלית להגן על תלמידים מפני תקיפות מילוליות ופיזיות; בכיתה המורה צריך להשגיח על עוד שלושים תלמידים, בהפסקה יש משגיחים אבל לא בכל פינה וגם הם לא יכולים לראות הכל.

אז מה יעשה ילד שתוקפים אותו בבית הספר? או בגן?

גישת "המערכת" היא׃ דווח על המקרה ותן לנו לטפל בזה. בשום פנים ואופן אל תתגונן פיזית.

אני לא מכיר אף הורה שמוכן לחיות עם הנחיה זו, כשמדובר על ילדיו. רוב ההורים שאני מכיר יחתמו על "דבר, אם הוא לא מפסיק חפש מבוגר שיפריד, אם אין (או שהוא לא מפריד) התגונן פיזית (רק המינימום ההכרחי, לא יותר) ואחרי שההתקפה נעצרת דווח למבוגר האחראי (הורים ומורים, לא בהכרח בסדר זה)".

כאמור, אלה הנחיות ש"המערכת" לא מקבלת, והורה שמורה לילדיו לנהוג כך צריך להיות מוכן להגן על ילדיו ועל החינוך שהוא נותן להם, במקרה הצורך.

בפורום אמנויות לחימה של תפוז יש עליו זה דיון׃
http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=148&MessageId=158530281

This content is published under the Attribution-Noncommercial-Share Alike 3.0 Unported license - כל התוכן באתר (אלא אם מצוין בפירוש אחרת) מפורסם לפי כללי קריאייטיב קומונס׃ מותר לפרסם מחדש תוך ציון המקור, אסור לשנות ואסור למכור ללא אישור מפורש מן המחבר.

Share

Hello world!

Share

Welcome to WordPress. This is your first post. Edit or delete it, then start blogging!

This content is published under the Attribution-Noncommercial-Share Alike 3.0 Unported license - כל התוכן באתר (אלא אם מצוין בפירוש אחרת) מפורסם לפי כללי קריאייטיב קומונס׃ מותר לפרסם מחדש תוך ציון המקור, אסור לשנות ואסור למכור ללא אישור מפורש מן המחבר.

Share

הגרזן של סבא

Share

עדכון 2, 30.12.2011, 15:20:

הרשימה הזו יושבת לי בראש כבר כמה שבועות, ולא מצליחה להתנסח. אתמול הצלחתי לנסח עד הסוף, אבל לא הצלחתי למצוא סיבה מיוחדת להעלות אותה לרשת; בסוף העליתי בלי לדעת למה… והרב אלישיב סיפק את התשובה.

הרב אלישיב דואג לשמור על המסורות של החרדים הליטאים-אשכנזים. סביר שהרב עובדיה יוסף לא ייצא נגדו, וכך גם החרדים הספרדים ייפנו לאותו הכיוון. לא ברור כמה ההוראה תתפוס – רבנים יצאו נגד הרבה דברים שהציבור שלהם כן עושה, החל מהכשרות מקצועיות לגברים, דרך רשיונות נהיגה לנשים ועד אינטרנט בבתים – אבל זו בהחלט "הצהרת כוונות": אסור לשנות את המסורת.

אז הנה, יש לי משהו להגיד בנושא…

בסוף הספר Men at Arms (זו רק תמונה קצרצרה מהספר, שראוי לקריאה מהרבה סיבות שאינן קשורות לרשימה זו. במלים אחרות, זה ספוילר - אבל קטן), הפטריארך של אנק-מורפורק מראה לקפטן קארוט את כס המלכות של העיר, שלא נעשה בו שימוש כמה מאות שנים. הכס, שלכאורה נראה עשוי זהב נוצץ, מתגלה בבדיקה מקרוב כעץ מצופה עלה- זהב - אבל העץ הישן רקוב, מחורר על ידי תולעים וזמן, וברור שאם ישב עליו אדם, הכס יקרוס תחת המשקל.

המסורת מחייבת לשמור על הכס, גם אם אין מי שישב עליו; בית חשמונאי, שלקחו לידיהם את הנהגת העם בזמן המרד ביוונים,  נטלו לעצמם בתחילה את התואר "נשיא", כי לא היו מבית דוד ולכן, לפי המסורת, לא היו זכאים למלוכה. זה לא הפריע לצאצאיהם לקחת את התואר מלך, כשמעמדם היה חזק מספיק; עם כל הכבוד למסורת, אסור לתת לה להפריע לשאיפותיהם של בעלי הכוח וההשפעה…

כי טבעם של דברים הוא שמה שלא נעשה בו שימוש, מתנוון עם הזמן; כדי לשמור על דברים כמו שהם, יש להשקיע הרבה מאמץ. שאלו כל מי שמנסה לשמור על בית נקי ומסודר…

כל כך הרבה אנרגיה יש להשקיע בשמירה על הקיים, שלפעמים מרוב מאמץ למנוע שינוי בכיוון אחד, יוצרים שינוי בכיוון ההפוך. ספרים נועדו לקריאה, אבל קריאה מרובה פוגעת בספר. דפים מוכתמים, נקרעים, כריכות נהרסות, החומציות על אצבעות הקוראים והלחות בהבל נשימתם מזיקים לנייר ומוחקים את הדיו. מי שרוצה לשמור על ספרים עתיקים שלא יהרסו, צריך להחזיק אותם בתנאים בהם קשה עד בלתי אפשרי לקרוא אותם.

כי או שמשתמשים בזה, ואז יש בלאי שצריך לתקן או להחליף, או שמשמרים את זה, ואז זה בלתי-שמיש. וזה נכון גם לגבי רעיונות ומסורות: מי שמנסה לשמר מסורות ללא שינוי, יתקשה לחיות אותן לאורך זמן.

בסוף הספר הפיל החמישי, המלך הנמוך מעניק לגיבור גרזן. יום אחד, הוא אומר, זה יהיה הגרזן של סב-סבו של מישהו, שנשמר דורות במשפחה; מדי פעם יחליפו את הידית או את הלהב, לפי הצורך, וכשיחליפו ישתמשו בעץ ובמתכת ובעיצוב הטובים והמתאימים ביותר, אבל אין ספק שזה יהיה הגרזן של סב-סבא. איך יכול להיות ספק? זה אותו הגרזן, שנשמר באותה משפחה, ורק תודות לכך שיחליפו מה שיהיה צריך מתי שיהיה צריך, הגרזן יישאר תמיד חד וחזק ומוכן לשימוש. אם לא יחליפו מה שצריך מתי שצריך, הגרזן יהפוך לגוש חלודה בקצה מקל רקוב, מוכה תולעים.

ביפן אפשר למצוא עד היום פגודות בנות מאות שנים – אבל כשבודקים קצת, רואים שהן עשויות עץ ונייר. אלה לא מחזיקים מעמד מאות שנים. האמת היא שפשוט מחליפים מה שמתבלה ומתיישן; הפגודה אולי נבנתה לפני מאות שנים לראשונה, אבל החלק הישן ביותר בה יהיה כנראה בן כמה עשרות שנים, לא יותר. למרות זאת, זו עדין פגודה בת מאות שנים.

בגוף האדם מתים תאים כל הזמן, ואחרים מחליפים אותם; בתוך שבע שנים, מתחלף למעשה כל החומר בגופו של כל אדם. אפשר להתווכח אם "אני היום" אותו אדם שהייתי לפני שבע, ארבע-עשרה או עשרים ואחד שנים, אבל תחושת ה"אני" נשארת. אולי כל החומר בגופי התחלף, אולי כל התאים התחלפו, אבל "אני" תמיד נשאר "אני". התאים והחומר בגוף מפסיקים להתחלף רק כאשר אנחנו מתים. בעצם, גם אז לא, רק שמקור התחלופה (חיידקים, תולעים, …) כבר אינו חלק מהגורם המארגן את הגוף להיות "אני".

מסורת – כל מסורת, בין אם זה באמנות, באמנות לחימה, בחיי עם או בדת – היא דבר שצריך כל הזמן לחדש, ולהתאים לזמן החדש. אחרת היא הופכת לאחד משני דברים: מוצג מוזיאוני, או חפץ רקוב ומת. בשניהם אולי יש ענין, אבל אין שימוש.

This content is published under the Attribution-Noncommercial-Share Alike 3.0 Unported license - כל התוכן באתר (אלא אם מצוין בפירוש אחרת) מפורסם לפי כללי קריאייטיב קומונס׃ מותר לפרסם מחדש תוך ציון המקור, אסור לשנות ואסור למכור ללא אישור מפורש מן המחבר.

Share

בערים חרדיות זה לא נורא?

Share

לפי לימור לבנת, שרת החינוך והתרבות, ישראל 2011, לא צריך להיכנס לחרדים לצלחת. אם בערים חרדיות החרדים רוצים שתהיה הדרת נשים, וטוב להם עם זה, אז למה לא?

כי גם בערים החרדיות לא היתה עד לאחרונה דרישה לקווי מהדרין בתחבורה הציבורית. כי זה דבר חדש שקבוצה קיצונית בציבור החרדי התחיל לדרוש רק בשנים האחרונות, וכולם מתיישרים לפיה כי החרדים לא מעיזים לצאת נגד הקיצוניים שלהם. הם רגילים להיות מיעוט מתגונן, ומיעוט מתגונן לא מתקיף את עצמו בפומבי. הם עוד לא הבינו שהם כבר לא מיעוט מתגונן. שר הפנים ממפלגה חרדית, סגן שר הבריאות (ושר הבריאות בפועל) ממפלגה חרדית, שר הבינוי והשיכון, שר הדתות, שר המדע והטכנולוגיה ושר בלי תיק – לא שרים של החרדים, שרים בממשלה של כולנו. שר הפנים הוא לא שר הפנים של ש"ס, הוא שר הפנים של מדינת ישראל. אם אחרי אסון השריפה בכרמל הוא עוד לא הפנים את זה, כדאי מאוד שמישהו יסביר לו. אני אולי לא הצבעתי לש"ס, אבל כשר בממשלת ישראל הוא אחראי לא רק על הבוחרים שלו. הוא אחראי גם עלי. וכמוהו שאר השרים בממשלה, הדתיים והחילוניים.

וגם לימור לבנת.

ובין השאר, הם אחראיים על השיוויון במדינה.

בין השאר, הם אחראיים לזה שאם אישה כלשהי, חילונית או דתיה או מה-שלא-יהיה, תרצה ליסוע באוטובוס בעיר חרדית, מכל סיבה שהיא, היא תוכל לעשות זאת בלי שום אפליה. ולא משנה אם לתושבי העיר הזאת לא מפריע שתהיה אפליה – אם סוקרת של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה או קצינת ביקור סדיר או אורחת מאוסטרליה רוצה ליסוע באוטובוס או ללכת ברחוב, צריכה להיות לה האפשרות לעשות זאת בלי אפליה. בלי שיירקו עלי, יצעקו עליה או יכו אותה.

ויותר חשוב מזה, לצוותי חדשות ולמשטרת ישראל חייבת להיות אפשרות לעשות את עבודתם, אפילו בערים חרדיות לגמרי. בלי שיותקפו בצעקות, יריקות, מכות ואבנים. כי אם למשטרה אסור להיכנס, לחוק אסור להיכנס; ואם לחוק אסור להיכנס, זה לא חלק מהמדינה שקבעה את החוק. ואז המדינה מתחילה להתפורר.

והכי חשוב, הכי הכי חשוב, כי זה שיש קבוצה שזה לא מפריע לה, לא אומר ששם, בינם לבין עצמם, זה בסדר.

כי יש דברים שהם לא בסדר, לא משנה איפה עושים אותם ומי עושה אותם.

עבדות זה לא בסדר, אפילו אם במדינות מסויימות אין חוק נגד זה.
נישואין של ילדות לבוגרים זה לא בסדר, אפילו אם יש ארצות בהן זה נוהג מסורתי זה מאות בשנים.
אפליה על רק מין זה לא בסדר, אפילו אם זה מעוגן עמוק בתרבות המקומית של מקום כלשהו.

למה זה לא בסדר?

זה למה.

כי זה מוביל לשם.

כי כשהקיצוניים קובעים את הטון והרוב הדומם מחכה לחילונים שיפתרו לו את הבעיה, הקיצוניים מנצחים. וכשהקיצוניים מנצחים הם הופכים לרוב, ואז קמים קיצוניים מהם וכך הלאה, והרוב מקבל את ההקצנה. כי כשאנחנו אומרים ש"אם זה אצלם זה בסדר", אנחנו בעצם אומרים שזה בסדר. ואם זה בסדר, אם זה לא ייעצר, זה יחמיר.

הרבה שנים כבר לא היה בעם היהודי מקרה שאישה הוצאה להורג בסקילה בגין ניאוף, אבל החוק עדין קיים. אני לא יודע אם יעיז מישהו מגדולי התורה שיעיז להגיד שאסור לפעול לפיו. יגידו לו שהוא לא מספיק דתי.

חכי לבנת, חכי.

בזכות האמירה שלך, אנחנו בכיוון הנכון.

This content is published under the Attribution-Noncommercial-Share Alike 3.0 Unported license - כל התוכן באתר (אלא אם מצוין בפירוש אחרת) מפורסם לפי כללי קריאייטיב קומונס׃ מותר לפרסם מחדש תוך ציון המקור, אסור לשנות ואסור למכור ללא אישור מפורש מן המחבר.

Share

פסטיגל שוביניסטי, או למה אני כועס על צדי צרפתי

Share

אני מניח שלא צדי צרפתי כתב את התסריט של "מותק של פסטיגל 4", אבל אני בטוח שהוא יכול היה לשנות מה שרצה.  והוא לא רצה. וגם לא האחראים על ההפקה מצד ערוץ "הופ".

ואני לא כועס רק עליו, אלא גם על מיכל צפיר, רינת גבאי, יעל בר זוהר ודפנה דקל – אמנם לא הן הבמאיות, אבל ודאי יש להן מילה או שתיים על הדמות שהן מציגות על הבמה. במיוחד רינת גבאי, שהגיעה לפסטיגל 2011 כדי לישון עד שהנסיך יעיר אותה בנשיקה.

2011.

כן, על זה אני כועס׃ בפסטיגל 2011,  "מותק של פסטיגל 4", כדי להציל לא רק את הנסיכה אלא את ממלכת הצעצועים כולה, הנסיך צריך להעיר בנשיקה את הנסיכה הנרדמת.

שני הקטנים שלי, בת ובן, ראו ונהנו, שרו את כל השירים, מחאו כפיים ורצו עוד. ההפקה מושקעת, השירים יפים, הילדים נהנים, הכוכבות והכוכבים גדולים מהחיים. כל כך גדולים, שכל ילד רוצה להיות כמוהם, בדיוק בגיל בו מתעצבת הזהות האישית, השקפת העולם.

אז אני שולח את הנסיכה שלי ללמוד גם בלט וגם ג'ודו, וערוץ הופ עם צדי צרפתי ורינת גבאי, מראים להם שאפילו אם יש "לוחמת" בדמות מיכל צפיר, עדין הנסיכה צריכה לחכות לנסיך שיעיר אותה.

בנשיקה.

זה לא 2011, זה 1102.

נניח לזה שכל הכוכבות לבשו שמלות נפוחות וגרביונים. נניח לזה ששתיים מהן הולבשו סטרפלס (מה שייך סטרפלס בהופעה לילדים קטנים?!), נניח לזה שכולן היו על עקבים גבוהים – למה הנסיכה חייבת, שוב, לחכות לנסיך ולנשיקה?

צרפתי, גבאי,  הופ, בבקשה׃ בפסטיגל 2012, שהנסיכה תציל את עצמה!

נכתב והועלה ע"י אפליקציית וורדפרס לאנדרואיד

This content is published under the Attribution-Noncommercial-Share Alike 3.0 Unported license - כל התוכן באתר (אלא אם מצוין בפירוש אחרת) מפורסם לפי כללי קריאייטיב קומונס׃ מותר לפרסם מחדש תוך ציון המקור, אסור לשנות ואסור למכור ללא אישור מפורש מן המחבר.

Share