נבואה

הערב היתה "עצרת הזדהות" עם שלושת החטופים, בכיכר רבין; אפשר לומר בביטחון רב שכל עצרת כזו מעלה את המחיר שתצטרך המדינה לשלם תמורת החטופים, בסופו של דבר. כבר היינו בסרט הזה, היינו צריכים ללמוד מהניסיון.

לא ניתנה לי הנבואה, אבל אני מנחש שהשלושה ישוחררו – תמורת מחיר כבד – בעוד כשנתיים וחצי, לקראת הבחירות הבאות, או לפני כן בתאריך שיחלץ את ביבי מבור עמוק כלשהו. אומרים שהנבואה ניתנה לשוטים; ימים יגידו אם טעיתי.

ורק להשלים את הנבואה שלא ניתנה לי, כמו עם שליט, החטופים יובאו לפגוש את ביבי לפני שיתנו להם לפגוש את משפחותיהם. כמו שליט. כי אסור לבזבז פוטו-אופ.
(הכל, כמובן, בתקווה מכל הלב שהם חיים ושלמים)

אל מי לבוא בטענות

אל תבואו אלי,  אומר ביבי. אני לא מתעסק בכלכלה, זה בנט ולפיד. יוקר המחייה, שכר מינימום, עובדי קבלן, משכנתאות, ביטוח לאומי?  זה לא אני,  זה הם. אתם הצבעתם עבורם,  אתם נתתם להם את הכוח. אני מתעסק בעיקר בדבר הרבה יותר חשוב. אני,  אומר ביבי,  מתעסק בגורל העם והמדינה.

לא חשוב אם החוק יועיל, או יזיק, או אם בכלל יעבור; חשוב שביבי שוב מיצב ומיתג את עצמו כמגן העם, הלאום, האומה והמדינה ה-י-הו-די-ים(!), ובכך בידל את עצמו מלפיד ובנט, שהציבור הולך ומתרגל להאשימם במצב הכלכלי (שהוא תוצר המדיניות הכלכלית של הממשלה הקודמת, בראשות… לא תאמינו – ביבי. המדיניות אותה המשיכו בנט ולפיד ללא שום שינוי,  ועם תוצאות דומות: העשירים מתעשרים, העניים מתענים).

בשביל מה צריך חוק הצהרתי שישראל היא מדינת הלאום היהודי? בשביל שביבי יוכל להגיד שהגן על המדינה מהבאים עלינו לכלותנו, בעוד בנט ולפיד – מתחריו הטבעיים לכס ראש הממשלה בבחירות הבאות – היו עסוקים בקלקול הכלכלה; כי טוב שיש על מי להפיל את האחריות.

זוכר 2014

היתה שנה טובה: אף חבר לא נוסף לרשימה.

היתה שנה רעה: האמונה בצדקת הדרך שבגללה הם מתו הולכת ונעלמת ככל שגדל הרושם שהשולטים כאן לא רק שלא רוצים שלום אלא מובילים ביודעין למדינת אפרטהייד. אף פעם בעבר לא הזכרתי פוליטיקה ב"זוכר", אבל היום אני לא מצליח להפריד; אולי בגלל שנולד הקטנצ'יק שבעוד 18 שנים יצטרך להתגייס, אולי בגלל שהאח והאחות הגדולים שלו התחילו לשאול שאלות על מלחמה וצבא ושואה ו"אני לא רוצה שיהרגו אותי".

אני לא מצליח להפריד את יום הזיכרון מהתחושה שעובדים עלינו, שמסיחים את דעתנו בשואה ואיראן בזמן שאין לנו, האזרחים, מילה על לאיזה כיוון המדינה הולכת, כי ההחלטות מתקבלות בחדרים סגורים לביקורת שלטונית והפוליטיקאים מתנכרים להבטחותיהם.

אני מקווה שבשנה הבאה יהיה יותר טוב.

יובל הולצמן

אורן מלצר

יוסי גוילי

יהודה (רוני) קורקוס

יובל וינשטיין

אלי שריקי

גל גרוסמן

אמיר זוהר

צחי בנטוב

יהי זכרם ברוך.

עין החיוויאי

חברים שעבדו בשדות עצרו ליידי את הג'יפ, פתחו חלון ומצאתי את עצמי עין-מול-עין עם חיוויאי. הם מצאו חיוויאי ששבר כנף, ועצרו לשאול אם אני יודע לאן להביא אותו לטיפול. בקושי שמעתי את השאלה; המבט של החיווייאי העמיד לי את כל השערות על העורף. אם המבט של כלב אומר "אדון, תן לי אוכל", והמבט של חתול אומר "משרת, תן לי אוכל", המבט הצהוב של החיוויאי אמר "אוכל!", והתכוון אלי, אישית, בתור מנה ראשונה.

אני יודע שחיוויאים לא מסוכנים לאדם, להיפך הם טורפים נחשים ובכך עוזרים לנו – הייתי שמח אם אחד מהם היה צד את הצפע שראיתי אתמול על המדרכה – אבל המבט הזה… התגובה שלי היתה רפלקסיבית לגמרי, רחוק מתחת לאיזשהו תהליך של חשיבה מודעת. מעולם לפני כן לא הרגשתי כמו טרף.

הרבה שנים עברו מאז, אבל נזכרתי כשראיתי את התמונות בקישור שהביא יוסי שריף (בפייסבוק).

כל מה שנשאר לי להגיד, זה

וואו.

http://www.svidensky.com/post.aspx?id=18

2651. אי-מיילים. שלא נקראו.

מזמן הבנתי שאין שום דרך להשתלט על כמות כזו, אבל אתמול החלטתי שאין ברירה, ובצעד נועז סימנתי את כולם כ"נקראו".
זהו. עכשיו יש לי אפס מיילים שלא נקראו, אנד איי אינטנד טו קיפ איט דאט וואי.
רק מה, אם שלחתם אליי מייל שלא זכה לתשובה, זו הסיבה. עמכם הסליחה,  ואנא, שלחו שוב.

ח"ח לשירות הלקוחות של קומודו

אני אוהב פודקאסטים.

אחד האהובים עלי הוא In  Our Time, תכנית ראיונות של הבי-בי-סי; כל שבוע מלווין בראג מארח שלושה מומחים לנושא מסויים, מיחסיות דרך היסטוריה שומרית עד דארוויניזם חברתי, ומשתדל לכסות את הנושא בכארבעים וחמש דקות. מומלץ מאוד, לסקרנים כלליים דוברי אנגלית (ומי שהמבטא הבריטי לא מפריע לו…).

לאחרונה נתקלתי בבעיה: המחשב שלי מסרב להגיע לדף ההורדות. תכנת האנטי-וירוס שלי, Comodo Internet Security, המליצה על שירות DNS מאובטח להגנה מפני אתרים מפיצי רוגלות, נוזקות ושאר צרות, ושירות ה-DNS המאובטח הזה חוסם את אתר ההורדות של הבי-בי-סי בטענה שהוא לא בטוח.

אבל אנשים, זה הבי-בי-סי. אם יש אתר שאפשר לסמוך עליו שלא יהיו בו רוגלות, נוזקות ושאר צרות, זה הבי-בי-סי… אז כתבתי לשירות לקוחות של קומודו.

פעמיים קיבלתי תשובה בנוסח "תודה על פנייתך, אנחנו דואגים לבטחון המחשב שלך, בלה-בלה-בלה". בפעם השלישית קיבלתי הסבר איך לבטל את ה-DNS המאובטח; בפעם הרביעית התבקשתי לתת את הקישור לדף האמור; בפעם החמישית קיבלתי הודעת "תודה, הבעיה תוקנה, אנא הודע לנו אם הכל בסדר".

אז כן, הכל בסדר: ה-DNS המאובטח של קומודו לא חוסם יותר את ההורדות של הבי-בי-סי, ואני ממשיך לגלוש בבטחה.

וחוצמזה זה אנטי-וירוס מצוין, ופודקאסט מצויין, ואני שמח להמליץ על שניהם.

In Our Time With Melvyn Bragg

Comodo Internet Security

Comodo Secure DNS

מיותר להשקיע מליונים בחקר החלל

אין שום סיבה לחקור את החלל. ודאי שאין שום סיבה להשקיע מליונים במחקר ובטיסה לשם. את הכסף עדיף להשקיע כאן, על כדור הארץ. יש כאן מספיק מה לחקור ולגלות ולפתח ולתקן.

רק לזכור, לקראת 2036, להיפטר מכל נכס על בטווח קילומטר מחופי האוקיינוס השקט, ולקנות מטריה. מטריות. כנראה שגם לבנות מחסה לא יזיק…

או שאולי כדאי לבדוק איך להזיז אותו הצידה בזמן. וגם לבדוק אם יש עוד כמוהו.

http://youtu.be/xaW4Ol3_M1o

http://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A4%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%A1_(%D7%90%D7%A1%D7%98%D7%A8%D7%95%D7%90%D7%99%D7%93)

http://www.wired.com/wiredscience/2012/04/opinion-tyson-killer-asteroids/

ירושלים של הצנחן המזמר

שמעתי על השיר הזה מזמן,  אבל רק לפני כמה ימים יצא להקשיב. יש לו המון שירים נהדרים, על אף אחד מהם לא הגבתי ככה. מאז ששמעתי לא יוצא לי מהראש.
הגדוד,  רגוּם, פרץ קדימה
דם ועשן כולו
ואתה מצפה להמשך הרואי, כמו שהתרגלנו משירי הפלמ"ח והלהקות הצבאיות, ואז בבעיטה בבטן הוא מעיף אותך משדה הקרב אל העורף ואל מחיר המלחמה, בלי לוותר על ירושלים, והקסם והחלום.

ולא,  אני לא רואה כאן פוליטיקה או מחאה,  רק חייל שרוצה שיזכרו את חבריו שנפלו, ושרוצה לא להילחם יותר:

הנה הנך באור ערביים,
כמעט כולך זהב

ירושלים של זהב
ושל עופרת וחלום -
לעד בין חומותיך
ישכון שלום

 וכמה שהמקור של נעמי שמר יפה, זה – בעיני – יפה ממנו,  כי היא כתבה רק על פנטזיה והוא גם על מחיר השגתה.

אלוהי החתול ואלוהי הכלב

כלב, מה הוא אומר?
ראה את האדם! נותן לי מים, אוכל, בית, חימום בחורף, קירור בקיץ, משחק איתי, מלטף אותי, מטפל בי, והוא לא חייב לעשות את זה – הוא עושה את זה מרצונו, בשבילי!
הוא חייב להיות אלוהים!

חתול, מה הוא אומר?
ראה את האדם! נותן לי מים, אוכל, בית, חימום בחורף, קירור בקיץ, משחק איתי, מלטף אותי, מטפל בי, והוא לא חייב לעשות את זה – הוא עושה את זה מרצונו, בשבילי!
הואאני חייב להיות אלוהים!

(שמעתי מזמן מגל הספל, תלמיד וחבר; אני מצטט הרבה, ומעלה לכאן שיהיה קל לקשר.)

ההישג האמיתי של נלסון מנדלה

נלסון מנדלה נתן לאנושות שיעור מדהים במחילה; לא פלא שבישראל, ואולי בעולם כולו, מעדיפים להתעלם ממנו.

כולם מדברים על נלסון מנדלה, לוחם החופש הגדול.
עם כל הכבוד לו, ויש הרבה כבוד, הפלת משטר האפרטהייד בדרום אפריקה אינה הגדוּלה האמיתית שלו.
משטרי דיכוי הופלו לפניו ואחריו; הוא לא היה לוחם החופש האחרון בהיסטוריה, ודאי לא הראשון. סביר שיהיו עוד רבים. הגדולה האמיתית של נלסון מנדלה אינה במאבק, אלא בפיוס אחרי הניצחון.
ועדות האמת והפיוס איפשרו למי שסבלו מהאפרטהייד לספר מה שעברו, ולמי שגרם לסבל איפשרו להודות במה שעשה ולקבל חנינה:

"בועדת האמת והפיוס למעשה הייתה דרישה מאוד חזקה של הציבור השחור להעמיד את ראשי האפרטהייד לדין. פשוט בית משפט שיכניס אותם לכלא, אם לא יותר מזה אפילו. והוא (מנדלה) אמר: "לא. אני רוצה משהו שונה. אני רוצה ועדת אמת ופיוס שתשמע את כולם". כל מי שפעל באיזה שהוא צו פוליטי, שקיבל הוראות. גם אם הוא רצח שחורים או רצח לבנים. אם הוא היה חייל או אם הוא היה פקיד והוא יוכיח שכל מה שהוא עשה הוא עשה מתוך שכנוע פוליטי והוראות שהוא קיבל מלמעלה, יכול לצאת זכאי בוועדה כזו. אף אחד ממעצבי האפרטהייד לא הוכנס לכלא. גם הלבנים בייחוד אנשי הצבא והמשטרה, שעשו דברים נוראיים. כולל אלוף בצבא הדרום אפריקאי שזכה לכינוי "מנגלה הדרום אפריקאי", שהיה גם רופא במקצועו, שעבד על עיקור של נשים שחורות ועל רצח באמצעים כימיים וביולוגיים, אבל הוא אמר: "אני הייתי מפקד היחידה הזאת בצבא, אבל את ההוראות קיבלתי מגבוה ואת התקציב קיבלתי מגבוה". לפי הכללים של ועדת האמת והפיוס קיבל חנינה. בסך הכל רוחו של מנדלה ריחפה גם על הרעיון הזה, לא לנקום."

בעברית היו קוראים לזה "מודה ועוזב, ירוחם". עד כמה שאני יודע, זה לא קרה בשום מקום אחר בעולם, בשום זמן. מיוליוס קיסר עד מוסוליני, צ'אושסקו וקדאפי, ההיסטוריה לימדה רודנים שהופלו שלא לצפות לרחמים. נלסון מנדלה נתן לאנושות שיעור מדהים במחילה; לא פלא שבישראל, ואולי בעולם כולו, מעדיפים להתעלם ממנו.

הבלוג של דוד כפרי